עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
חברים
The darkIsrael.lsunshine
אודות
•  אודות
לקח לי 50 שנה להבין
משפחת ילדותי
רוקות
משפחתי
סיפורי שמש
אמא שלי מתה
27/07/2018 08:27
עינת
20.07.2018
אמא שלי מתה לפני שלושה חודשים בדיוק. ב ה' באייר תשע"ח. כשרק ע' אחת מפרידה בין תאריך פטירתה לתאריך המקורי שבו קמה המדינה. אולי גם היא זכתה בעצמאות שכנפרדה מהגוף שלה שכבל והגביל כמעט לגמרי את יכולת התנועה שלה בעשורים האחרונים לחייה. 
אמא כונתה "התופרת של המושבה" נשות המושבה הביאו לה בגדים לתיקון, בימים שעוד היה שווה לתקן בגדים. היא עשתה את העבודה לשביעות רצונם, לכן המשיכה להיקרא כך גם שנים לאחר שהפסיקה לתפור. כשהיינו ילדים, היתה כל הזמן רכונה על מכונת התפירה גומעת קלומטרים של בד. מדי פעם, קמה ממקומה כדי להכין לנו ארוחת צהרים במהירות לפני שנחזור מבית הספר.  חייבת להספיק גם לתפור וגם לבשל. זאת הסיבה שאכלנו אורז קשה שלא הספיק להתבשל  וחצילים מטוגנים שלא הטגנו טוב. ובכל זאת, לא היה יום שלא חיכתה לנו ארוחת צהריים חמה.
אמא היתה במשך הרבה זמן אשה זקנה, מה שנקרא: "הזדקנה בטרם עת" במהלך 20 השנים האחרונות לחייה הדרדר מצבה הבריאותי. היא שהתפרנסה מעבודת כפיים, אבדה במהלך השנים הללו את היכולת לעבוד עם הידיים. עד שלבסוף לא היתה מסוגלת להשחיל חוט למחט ולא לתפור תפר אחד. ידה רעדו תדיר. יד ימין הדומיננטית, ששברה כמה וכמה פעמים במהלך חייה, היתה מושבתת לחלוטין. רגליה שצעדו בצעדים קטנים וזריזים וגרמו לנו כשהיינו קטנים להתחנן בפני גבה המתרחק: "אמאאאאא חכי לנו"..... הרגליים האלה בקושי נשאו אותה. רגל ימין היתה קצרה משמאל בגלל ששברה אותה מספר פעמים. 
מעולם לא התלוננה או הביעה תסכול ממצבה. כששבחתי אותה על תגובותיה, בעודי מספרת לה על זקנים אחרים שמצבם מצויין  ובכל זאת כל הזמן מתלוננים. "בגלל שהם לא מסכימים עם זה שנהיו זקנים" אמרה בתגובה. שכלה החד והעוצמה שבאופיה שלא נפגמו כלל גם שעות ספורות לפני מותה. העובדה  שהיתה מוקפת כל הזמן בבני משפחה שאף פעם לא הניחו לה. כל זה עזר לה כנראה להיתיחס בביטול למגבלות שלה.
מעולם לא דברה על המות, מעולם לא התיחסה אליו בשום צורה. מלבד בחודשים האחרונים לחייה, אז החלה "לזרוק" רמזים על מותה המתקרב. גם זה לא באופן מפורש ולא לכל אחד. עד היום האחרון בחייה לא האמנתי שמותה קרוב. אולי בגלל זה התעקשה לדבר דוקא בפני, כדי להוכיח לי שאכן מותה קרוב. 

הכל קרה בגלל נקניקיה. אכלנו כל המשפחה אצל אחותי, עשינו על האש בחג השני של פסח. אחרי שאכלה הרגישה לא טוב. רוצה להקיא ולא מסוגלת. התחננה שיקחו אותה לבית החולים. צחקנו, בסך הכל נקניקיה שנתקעה. עוד מעט תצא. היא התעקשה. בסופו של דבר הנקניקיה התבררה כבקע סרעפתי. אם לא תנותח עוד היום הקיבה תנמק. כך אמרו הרופאים כשהבהילו אותה לניתוח חירום בשבת. ניתוח לא פשוט בגיל כזה, לא בטוח שתשרוד הסבירו לנו בשיחה מקדימה. מהניתוח יצאה בשלום. מפזרת בדיחות לאויר בהשפעת סמי ההרדמה. גופה החלש לא הצליח להתגבר על הטראומה. הריאות התמלאו בנוזלים, השכיבה הממושכת לא הטיבה עימה. לא היה לה כוח לשבת למרות שידעה שאסור לה לשכב. אין לי כוח .... כמה שאין לי כוח כך חזרה ואמרה. היא לא רצתה לראות אף אחד,  רצתה למות בשקט. מצד שני התחננה בפני אחרון החברים בצות הרפואי: "אל תעזוב אותי" . היא לא הסכימה שגם אנחנו הילדים שלה שטיפלנו בה סביב השעון נעזוב אותה לשניה.  כשנאלצתי לעזוב את החדר בהוראת הצוות הרפואי, היתה אוחזת בידי בחוזקה כשבעיניה פחד מות. מבט שהספיק לי כדי לבצע כל מה שביקשה ממני. נאלצתי להסכים איתה גם כשהתעקשה שאבא לא יבוא לבקר אותה בשום אופן. 
אני חושבת שהפעם אני כבר לא אצא מזה....... רציתי לראות נינים........אני רק מקוה שלא אסבול הרבה......מספיק עד גיל 75 אחרי זה סתם סבל לבן אדם, סבל למשפחה..... משפטים שאמרה לי על ערש דווי. בעת שנאמרו לא ייחסתי אליהם משמעות אך כעת הם שבם ועולים ומעוררים עצב רב.
 
בבית החולים יעשו הכל כדי לרפא. ביומיים האחרונים לחייה, התעקשו לעשות לה בדיקה קשה הכוללת הכנסת זונדה ושתית ליטרים של מי סוכר. גם כשהיתה חצי מחוסרת הכרה הם לא גילו רגישות והוכיחו אותנו שהבדיקה חשובה. אני הנזופה שהייתי איתה באותה עת הסברתי לה כשהזונדה תקועה באפה שהבדיקה מאוד חשובה. היא מעונה  סימנה לי בראשה שזה בסדר. עוד הספקתי לשאול אותה אם היא יודעת איזה חג היום והיא ענתה: "בטח יום העצמאות"  מעט לאחר הצילום המיותר הזה, לאחר שגילו את הסיבה למצבה, איבדה את הכרתה ולא שבה עוד. המילים האחרונות שאני שמעתי אותה ממלמלת היה מספר תעודת הזהות לשאלתו של הסניטר שלקח אותה לבדיקה. היא עוד הספיקה להקשיב לדיבורים שלו. הוא דיבר  על הקרנבל בברזיל כששמע שנולדה שם.  הסניטר הוא היחיד מהצות הרפואי שהנעים לה את הדקות האחרונות בחייה בהזכירו את ארץ הולדתה. 

לא עניין אותה כלל היכן תקבר, בכלל מה יקרה לאחר מותה. היא נקברה במקום המיותר לייד דודה רבקה. השתיים האלה שהתעקשו לא לשהות יחד בחייהן טמונות אחת לייד השניה לנצח. 
בעיקבות מותה, דברים שהיו ברורים כל כך פתאום מתעצמים. אין לי אמא. 
היא שקפצה תמיד לשמע המילה אמא, היא שתמיד ענתה, שתמיד היתה זמינה.... שוכבת בעיניים עצומות ולא עונה גם כשאני קוראת לה כמה וכמה פעמים. בום זהו. היא לא נמצאת בשום מקום איננה. מדי יום אני מזכירה לעצמי שצריך להתקשר לאמא ומייד נזכרת שבעצם כבר לא צריך.  זהו התסיימו חייה .........נגמרו הימים שלה......הגיע התור שלה............     
איפה היא נמצאת עכשיו????????  
 נשארו הרבה תהיות, חרטות, הרהורים עצב וגעגועים. הרבה געגועים. נשארו זיכרונות נשארו הדברים שהיא למדה אותנו. היא למדה את הבנות שלי לתפור. עכשיו הן תופרות שמלות חצאיות וסתם תיקונים. היתה לה צורת דיבור מיוחדת שקל מאוד לנו הילדים שלה ששמענו זאת מינקות לחקות. היא השתמשה בכל מני משפטים שנצרבו גם בסגנון הדיבור שלנו. וזה מה שנשאר. 

אני משתדלת לקחת את כל הרגשות ולהפוך אותם לדבר טוב. משתדלת לעשות דברים שתמיד רציתי לעשות. מאז ומעולם ידעתי שהיא תהיה הראשונה שתתמוך בי. בכל רעיון הזוי שיעלה על דעתי. ידעתי שהיא מאחורי. 
גם עכשיו אני מרגישה שהיא מאחורי. זה מה שינחה אותי מעתה והלאה. 
כל זה אני עושה כדי שתישאר איתנו. כל זה אני עושה כדי שתהיה גאה בי.
כדי שתהיה גאה בי גם עכשיו.
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 48 49 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
בדיחות
מתכוני שמש
שמש לנפש
ילדי השמש
אני וחיות אחרות